תובנות

הרבה זמן הדרך שלי מול כאב הייתה לברוח לעבודה, לעשייה ולהישגים. משהו התחיל להשתנות כשהסכמתי להקשיב למה שחוזר, במקום רק לנסות להתרחק ממנו.

הקושי שלי לא היה למצוא את המילים, אלא להישאר בשיחה אחרי שהתגובה מגיעה. זו אחת הסיבות שבשביל פנימי חשוב לי ליצור מקום שאפשר להישאר בו רגע גם עם מה שקשה.

גם הרצון ללמוד, להשתפר ולקחת אחריות עלול להפוך לעוד הרגל אוטומטי שלא משאיר מקום פשוט להרגיש.

מדיטציה היא לא הפעולה עצמה, אלא הדרך שבה אנחנו נמצאים בתוכה. בעיניי, בגלל זה מדיטציה ותרפיה לא צריכות להתחרות זו בזו.

הרבה אנשים אומרים לי שמדיטציה לא בשבילם, כי הם לא מסוגלים לשבת בשקט. מהניסיון שלי, מדיטציה אקטיבית לא מתחילה מהשקט אלא מהתנועה, מהנשימה ומהגוף. אצלי, השקט הגיע רק אחר כך.

אפשר להיות טוב מאוד במשהו, לקבל עליו הרבה אישור, ועדיין לגלות שהוא לא המקום שהכי שלך. אצלי, ההבחנה הזאת התחילה דווקא ממחמאה.

אני חושב הרבה על מה שהיינו רואים אצל מי שמולנו, ואולי גם אצל עצמנו, אם באמת יכולנו להביט פנימה. אחת המטרות שלי היא ליצור לאנשים רגע שבו הם לא צריכים להיות רק התפקיד שלהם.