אני לא חושב שיש הרבה דברים שעזרו לי לגדול כמו יצירתיות

לא במובן של תחביב נחמד או זמן פנאי. במובן של הדבר שבו אני באמת פוגש את עצמי.

כשאני יוצר משהו, בלי מטרה ברורה ובלי מישהו שבודק אם זה טוב, אני מרשה לעצמי לנסות. לטעות. להתחיל מחדש. ואף פעם לא היה לי את זה במקומות שדרשו ממני להיות טוב מיד.

אני יכול ליצור כדי להוכיח שאני כבר יודע. ואני יכול ליצור כדי לגלות מה אני עוד לא יודע.

וזה בדיוק ההבדל. מקום שמרשה לך לא להיות טוב מיד, זה המקום שבו אתה גדל הכי מהר. לא כי מישהו לימד אותך. כי נתת לעצמך רשות.

עוד לפני שקראתי לזה יצירתיות, פגשתי את זה במוזיקה. התחלתי לנגן בפסנתר בכיתה ד׳, אצל מורה שלימדה אותי קלאסי. אמרו לי שיש לי כישרון, אבל בבית היה לי קשה לשבת ולהתאמן. בכיתה ו׳ הפסקתי. שנה אחר כך ניסיתי סקסופון, וגם שם היה משהו, אבל בעיקר הרגשתי שכולם שומעים אותי. כל זיוף הרגיש כאילו הוא עובר דרך כל הקירות של הבית.

שנים אחר כך חזרתי לנגן, בדרך אחרת לגמרי. בלי מורה, בלי מבחנים, בלי מישהו שיגיד לי אם זה מספיק טוב. לימדתי את עצמי, כלי אחרי כלי, שיר אחרי שיר, בקצב שלי.

היום אני חוזר לפסנתר הרבה פעמים דווקא כשמשהו ביצירתיות שלי נתקע. לא תמיד בראש. לפעמים פשוט באצבעות. מוזיקה היא לא תחביב צדדי בשבילי. היא דרך שלי להוציא רגש החוצה.

מוזיקה זאת גם מניפולציה מדהימה בעיניי, והזדמנות לריפוי ענק. כל פעם שאני שומע שיר מסוים מהילדות שלי, אני חוזר להיות בגיל ההוא תוך שנייה. ויש לי המון שירים כאלה.

כשאני מנגן שירים מפעם, אני לא נזכר בפרט מסוים. אני חוזר לתחושה שלמה. לגוף שהיה לי אז. להמון רגשות שהיו אז. אני לא צריך לבחור לזכור. מספיק שאני שומע.

אני חושב שזה גם חלק ממה שאני מנסה ליצור בשביל פנימי. מרחב בלי ציון ובלי תוצר נכון, שבו מותר פשוט לגלות מה עולה.

שביל פנימי הוא לא רק מקום שאני יוצר לאחרים. הוא גם מקום שבו אני יכול להביא את עצמי וליצור, בדרך שבה אני מנחה, בדברים שאני בוחר להכניס לריטריטים ולמדיטציות, ובאופן שבו העסק הזה נבנה. אני עדיין מגלה מה הוא יכול להיות. מנסה, משנה, מוריד, מוסיף. גם אני לא עומד מחוץ למרחב הזה. גם אני פוגש את עצמי בתוכו.