זה שאני טוב במשהו עוד לא אומר שהוא שלי

"אתה מנהל טוב" הייתה אחת המחמאות שהכי בלבלו אותי. זו מחמאה שקיבלתי לא מעט בתקופה שניהלתי. והאמת? היא תמיד קצת בלבלה אותי.

כי מבחוץ הכול הסתדר. מערכת שרצה, יעדים שנסגרים, בעיות שנפתרות. אבל בפנים משהו לא ישב. לא ידעתי לקרוא לזה בשם. פשוט ידעתי שהדבר שאני קם אליו בבוקר הוא לא הדבר שאני הכי אוהב לעשות.

ומה כן? דווקא הרגעים הקטנים, אלה שאף אחד לא מודד. שיחה עם אחד העובדים שנהייתה פתאום אמיתית. מישהו שנכנס לשאול על סידור עבודה, ויצא אחרי חצי שעה של שיחה על החיים. הרגעים שבהם אנשים הניחו לרגע את התפקיד בצד.

לקח לי זמן להודות בזה לעצמי. זה שאני טוב במשהו עוד לא אומר שהוא שלי.

ולא, לא זרקתי הכול כדי לגדל עיזים בגליל. (אני גר בצפון, אז האופציה תמיד על השולחן.) פשוט התחלתי ללכת אחרי הרגעים האלה. אחרי השיחות האמיתיות, אחרי מה שקורה בין אנשים כשאין תפקיד באמצע.

ואולי משם, לאט לאט, צמח גם שביל פנימי.