אפשר להיות כל כך עסוק בלבנות את החיים שלך, שבלי לשים לב אתה כבר לא עוצר לבדוק מה קורה בתוכך.

אחת ההחלטות הכי טובות שקיבלתי בחיים הייתה לבחור להיות אבא בגיל 21. אני מודה עליה בכל יום. יחד איתה הגיעו גם הרבה אחריות והתמודדויות שלא בטוח שהייתי פוגש בגיל אחר.

החיים עברו ל100 קמ״ש. זוגיות, ילדים, עבודה, פרנסה, אחריות, והמון אנשים שהייתי רוצה להיות שם בשבילם. בתוך כל זה למדתי המון, על אנשים, על מערכות יחסים, על אחריות ועל עצמי.

אבל רק בדיעבד הבנתי שהיה שם גם דפוס. כל כך התרגלתי להיות בשביל אחרים, שלא תמיד שמתי לב אם אני באמת נמצא גם בשביל עצמי. היו תקופות שבהן החזקתי הרבה מבחוץ, אבל פחות הסתכלתי על מה שקורה בבית, ועל מה שקורה בתוכי.

אפשר להיות כל כך עסוק בלבנות את החיים שלך, שבלי לשים לב אתה כבר לא עוצר לבדוק מה קורה בתוכך. לא כי משהו רע קרה, ולא כי בחרת לא נכון. פשוט כי החיים ממשיכים לרוץ, ואתה רץ איתם.

ככל שהסכמתי לעצור ולהקשיב גם לעצמי, קרה משהו שלא ציפיתי לו. לא התרחקתי מאנשים, דווקא התקרבתי אליהם. אבל ממקום אחר. פחות מתוך הצורך לעזור, פחות מתוך הרצון לדעת, ופשוט יותר מתוך מפגש.

בדיעבד אני חושב ששם התחיל להיוולד שביל פנימי. לא מתוך תוכנית עסקית, ולא מתוך מחשבה להקים מותג, אלא מתוך ההבנה שהקשבה אמיתית מתחילה ברגע שבו אני מוכן להפנות אותה גם לעצמי.

לפעמים אני רק צריך לעצור לרגע, כדי לשמוע גם את הקול שלי בתוך כל הרעש.